בוקר טוב לכם. תודה על ההזדמנות. אם אני בוכה, תוציאו טישו, תשתמשו בו אתם. אני אבכה. אני אקריא, כי אחרת זה לא יקרה. אז שמי יעל אלבוים. חשבתי שזה יקרה יותר מאוחר, אבל זה קרה כבר ישר. אני יודעת לקחת זמן. בני סמ"ר שריה אלבוים, שירת כמ"כ בגדוד 51 בגולני, ונפל בקרב בדרום לבנון, בנובמבר 24', י"ב חשוון. אני אתחיל ברשותכם בשני קטעים שכתב שריה במחברות ופנקסים שלו. אחד מתייחס לקשר של שריה אל התורה, והשני למחויבות לשירות הצבאי. אני ממש מתבאסת שלא יושבים כאן נציגים של ציבור חרדי. אין. היה ואיננו. התורה - קו המנחה של החיים. החיים מתבססים על היסודות ועומקי התורה, וכך בן אדם חי חיים יותר שמחים. שריה היה איש מאוד שמח ומאוד מחובר לתורה. והקטע השני, אני ממש מתרגשת שזה מה שבחרתי, כי רציתי לבחור בין כמה, שהיום אני מגיעה והיום זה יום השואה הבין-לאומי, לא זכרתי את זה. הקטע השני נכתב ביום הזיכרון לשואה וגבורה ב-24', בזמן ששריה בגבול הצפון, כשבעה חודשים לפני נפילתו. שריה נפל יחד עם חמישה חברים, יחד איתו במחלקה. חשבתי שפה אני אבכה, בוא נראה. אני יושב פה בגבול הצפון, שלפני כמה שעות נורו מעט מטחי רקטות ליישובי הצפון מהאויב היושב בלבנון. אני יושב פה וזוכר. אני זוכר את ששת מיליון היהודים שנאספו בשואה הנוראה באירופה. זוכר אותו דור שהיה צריך לברוח ולהתחבא ביערות, באסמים ובביובים ולהסתיר את יהדותם. חושב על התקומה, על בניית ארץ ישראל תלפיות. ארץ היהודים. מקום בטוח לכולם וכולם יכולים להגיע מכל קצוות תבל. אני עומד בעמדה על המדים של הצבא היהודי, עומד גאה על הזכות להגן בגופי ובנפשי על עם ישראל. וגאה יותר מתמיד אחרי 7 באוקטובר, שבו חברים שלי נפלו בהגנה על העם והארץ - ב-7 באוקטובר נהרגו לשריה שבעה חברים - ואני ממשיך לעמוד ולשמור גם בשביל החברים שלי וגם בשביל אותם היהודים שחיו בשואה. במקום אחר הוא כתב: המשימה - הגנה על הארץ בכל התוקף. על הערכים שלה, על האנשים הטובים שגרים בה ועל כל גווניה, כל גווניה, לא משנה מי ומה. אף פעם לא עוצרים רוח גולני. כמישהי שעלתה לארץ מברית המועצות לפני יותר משלושים שנה - יולי פעם לימד אותי, לפני יותר משלושים שנה, היה גם את זה - תמיד ראיתי בשירות הצבאי זכות שלא הייתה ליהודים בגולה, לעמוד זקוף מול האויבים ולדעת להגן על עצמם, ולצד זה ברור לי, שזו חובה לאומית, מוסרית, אזרחית של כל אחד ואחד כאן, כי קיום מדינת ישראל תלויה בין היתר, ביכולת שלנו להגן על עצמנו. לא ייתכן, שציבור כל כך גדול מבדל את עצמו משייכות שלו למדינה בה הוא חי. למרות שהוא נהנה מההטבות שיש למדינה להציע, שולח נציגים לכנסת, כדי להיות שותפים בחוקי המדינה ובו בזמן נמנע ומתנגד לקחת חלק בהגנה על הארץ. והאמירה, שעצם לימוד תורה שומר על עם ישראל היא אמירה לא מספקת, כי אם זו הייתה המטרה, בני הישיבות היו יושבים יום ולילה במשמרות בלי לצאת מבתי מדרש לבין הזמנים ולהסתובב במעיינות. כי זה צו השעה. אבל זה לא קורה. וגם זה לא מספיק. גם במלחמה מול פלישתים רק משה עמד והתפלל, והעם כולו נלחם. לא הייתה קבוצה אז שישבה ולמדה תורה. כולם נלחמו, ומשה עמד על ההר והרים ידיו למעלה. ואני בעד להתפלל. אתם יודעים, כמעט בכל אוטובוס בירושלים ניתן לראות אישה חרדית עם ספר תהילים שנכתב על ידי דוד המלך שהיה מחובר חיבור ישיר לבורא עולם, אי אפשר לפקפק בזה, נכון? ובו בזמן ידע להילחם נגד אויבי העם. נראה לי שאפשר ללמוד ממנו קצת. אנחנו נמצאים בתקופה שדורשת מכולנו, בעיקר מכם כנציגי העם, להחליט איך ייראה העתיד של המדינה. אני חושבת שכל אזרח המשרת בצבא ההגנה לישראל זכאי לקבל הטבות וטיפול מהמדינה, ויש הרבה במה לטפל. אני באה מעולם הטיפול, אני פוגשת הרבה אנשים עם פוסט טראומה. זו חובתה של המדינה לתגמל את אלו שלוקחים חלק בקיומה של המדינה. אך אזרחים שבוחרים לחיות לצד המדינה, אין שום סיבה שיקבלו את אותן ההטבות ואותם התגמולים כמו אלה שמקריבים את נפשם, גופם, את זמנם, את משפחתם, את פרנסתם. החוק שאתם עומדים לחוקק חייב להיות חוק שתומך בשיתוף לאומי של כל חלקי העם בהגנה על הארץ ולמען הציבור המשרת בצבא, ועם אמירה חדה, אמירות חדות וברורות עבור אלה שלא. אפשר לבחור לא. אני יכולה להבין מי שלא. מפחד, מחרדה, מכל מיני דברים. אפשר לבחור שלא. אבל בן אדם כזה צריך לדעת, שיש לכך משמעויות כלכליות, מוניציפליות, לא יודעת עוד מה, אני לא מבינה בזה שום דבר. אלה לא סנקציות. אני חושבת שזה מה שצריך לשנות בטרמינולוגיה שלכם. זה לא סנקציות לאלה שלא משרתים. אני רק עכשיו הקשבתי, לא הבנתי מילה, אבל רק שמעתי אותך מקריאה. ידווח כמה הלכו, ידווח כמה לא באו, ידווח - לא זה. אתם משחקים באיזה משחק, סליחה שאני אומרת, אני מתנצלת ממש, אבל משחק מטופש בדברים קטנטנים. זה צריך להיות משהו הרבה יותר עמוק מצד המדינה, מצד הישיבות, מצד המדינה שתעזור לישיבות ולראשי ישיבות לעזור לתלמידים שלה להתחבר למדינה שבה הם חיים. זה לא יכול להיות, אתה לא באת, אני לוקחת אותך לכלא. זה לא יעזור. זה לא יעזור. כי אם לא יקרה משהו - מדובר בזכויות שמגיעות לאזרחים שממלאים את חובתם במדינה בה הם שותפים. החוק צריך לעזור לראשי ישיבות לעודד את יושבי בתי המדרש, לקחת חלק במדינה בה הם חיים ולומדים תורה. תודה לכם.

סליחה, אני צריכה ללכת פשוט. אני רוצה להגיד משפט. אני מודה לכם שוב על מה שנתתם את ההזדמנות, אני רק אומרת שני משפטים, כי השתנו פה דמויות ונכנסו כן חברי כנסת חרדים, אז אני כן רוצה להגיד מה שחשוב בעיניי. אני שומעת אתכם. לא סתם נשארתי, כי יכולתי להגיד את מה שיש לי וללכת. אני נשארתי קצת לשמוע על מה אתם מדברים. אתם מדברים על דברים כל כך לא חשובים. אני חושבת שצריכים להיות שלושה דברים בחוק הזה באיזשהו אופן: אחת, אמירה ברורה, שמי שמשרת בצבא מגיעות לו זכויות, ומי שלא - לא. מצד אחד, לעזור לציבור החרדי להתחבר למדינת ישראל ולתת את חלקם, והדבר השני - לעזור לצבא, לתת לציבור החרדי את התנאים המתאימים כדי שהם יוכלו לשרת. זה שלושה דברים. יש כל מיני דברים. אנשים חרדים - לא בהגדרה של מה הם לובשים. מי שחי בחרדה מתקשה לתפקד, וכשיש חרדה להיות לא יודעת מה, אז צריך לעזור להם. זה שני דברים שצריכים לעשות, לעזור להם מבחינת הצבא, לעזור להם להתחבר למדינה, קודם כל, ואז הצבא, אבל מראש כל הדברים, לתת זכויות למי שמשרת, ומי שלא - לא. תודה רבה לכם.